מעכו צפונה זה עולם אחר. נהריה היא עיר רפאים. הרחובות רחבים, נקיים, ירוקים וריקים. כלב בודד חוצה כביש ריק ואני חושב לעצמי “כוס אמק, כמה נדוש זה כבר יכול להיות?”
שלושה טונים יורדים, כמו מערכת כריזה בקניון. קול סמכותי מבקש מהאזרחים להכנס למקלטים. “איזה יופי”, אני חושב. “אזעקה בלי לחץ, בלי קונוטציות של מלחמה”.
ואז מגיעה האזעקה האמיתית, ואז הבומים.
בית הקברות של נהריה משיק לים, עם חוף רחצה נחמד. יש בריזה נעימה. בכל בית קברות אחר שהייתי בו שרר חום אימים. גם כאן, חוץ מכשתופסים את הרוח.
מאחורי בשיירה הולך אדם שלא סותם את הפה. הוא מתלונן על זה שאסור להוליך אותנו לקבר כל-כך רחוק באוויר הפתוח בימים כמו אלה. משם הוא מתלונן על חברה קדישא ושחיתותם. משם לצבא והממשלה ואוזלת הידיים. משם לחיזבאללה, וחוזר חלילה.
הרב אומר את דברו. לאיש אחד נופל בקבוק המים על הרצפה בקול. אישה מבוגרת נשענת על הגדר ותופסת את חזה, כמעט מתעלפת.
חם בנהריה, וכל חנויות המכולת סגורות. באזור הקריות קונים קולה וארטיק. חזרה לבועה. בבועה יש מיזוג.