Verbal Diarrhea

בקטגוריות: Uncategorized

2 Mar 2009

How you can tell a Wikipedia author is writing, not for other people to learn but for him to express his knowledge:

  1. Malabar (Nadan/Native) – As the name suggests, this is the native variety of Kerala. These plants have pannicles which grow horizontally along the ground.
  2. Mysore – As the name suggests, this is a native veriety of Karnataka. These plants have pannicles which grow vertically upwards.

This is from the entry on Cardamom. Empheses mine. This was either copied from a cardamom-related specialist source, or just by a particularly obnoxious, smarmy git.

Sweet Buzz

בקטגוריות: Uncategorized

15 Feb 2009

Ooh, they’re making mass-market big-name caffeine-charged candy bars now, are they?

Nestle released Butterfinger Buzz, an apparently terrible candy bar with as much caffeine as a can of redbull, not to mention a radioactively orange food-colored center. Mars released Snickers Charged, without unnecessary flavor or color changes, but with as much caffeine as a cup of coffee. They even have guarana-filled gummy-bears!

After spending literally days behind the wheel when driving coast-to-coast, I could see the need for something other than soft-drinks as an energy stash. Now, if they could make sugar free, that’d be great.

דרך הים, חלק ג’

בקטגוריות: Uncategorized

15 Feb 2009

היום שאחרי. מאד שונה. עדיין יפה.

טיילת צ'ארלס קלור 04

טיילת צ'ארלס קלור 05

דרך הים, חלק ב’

בקטגוריות: Uncategorized

15 Feb 2009

הים:

טיילת צ'ארלס קלור 01

הטיילת:

טיילת צ'ארלס קלור 02

היה עדיף עם חצובה:

טיילת צ'ארלס קלור 03

דרך הים, חלק א’

בקטגוריות: Uncategorized

14 Feb 2009

פתחו מחדש את הטיילת בגן צ’ארלס קלור,  דרומית לדולפינריום. קריר בחוץ, אבל לא קר מדי, והטיילת עובר ממש ליד הים שמתנפץ לסלעים. עוד חורף, ואין הרבה אנשים, והעיריה עוד לא טרחה להדליק את פנסי הרחוב, ואי אפשר שלא לעצור ולהסתכל על הים בחושך עם הרוח הקרירה והריח המתוק מהנרגילה של החבר’ה על הדשא. ולהרגיש בפעם הראשונה מאז שהתפטרתי שאני באמת סוכן חופשי, שיכול להסתובב פשוט ברחובות אם אני רוצה. זה לא שלא יכולתי קודם, כמובן, וזה גם לא משנה שבקושי הייתי במסגרת משרדית גם עד עכשיו. אבל בכל זאת יש הבדל תפיסתי.

* * *

מדהים איך זוכרים לפעמים פרטי טריוויה שנים רבות אחרי שהם כבר לא רלבנטיים, אם הם היו אי פעם. אי-אז ב-1997, בטירונות, לימדו אותנו איך לירות בנשק בתנוחת כריעה. אני עוד זוכר את ההנחיות. מרפק לא מונח על הברך, אלא טיפה לפניה – כדי שלא להניח שני איברים גליליים, כדוריים, אחד על השני. יציבות. וגם לעצור את הנשימה כדי שלא תסיט את הכוונון. הכללים האלה תופסים באותה מידה, אם לא יותר, גם בצילום. במיוחד בצילום לילה, בלי פלאש, עם חשיפה גבוהה.

* * *

פתחו מחדש את הטיילת בגן צ’ארלס קלור, וגם המשיכו אותה דרומה. אחרי מנטה ריי, אחרי בית האצ”ל, עד ליפו ולגן הפעמון. יש רחבה שמשקיפה לים, כמו הפטיו בנמל תל-אביב, וכאן פנסי הרחוב כבר דולקים. קריר, אבל לא קר מדי, ויש הרבה אנשים שמשוטטים במרחב הציבורי החדש. ילדים ערביים וזקנים חרדיים ותיירים צרפתיים ואני, ולרגע ממש מרגישים שחו”ל. תענוג לרכב ליפו.

Gemstones 2

Outside the Chester Beatty museum in Dublin there’s a small gumball dispenser, the kind you see everywhere, only this one wasn’t filled with gumballs, but with gemstones. The charm of this method of delivery is kind of ruined when they had to put this sticker on, to avoid broken teeth and potential lawsuits. For those who can’t make it out, the label says “Warning: These are not sweets. They are gemstones.”

 

 

 

 

InvalidPortMeanwhile, in O’Neill’s bar, an old advertising sign sells “Invalid Port – Specially Selected for the use of invalids”. We had a hard time deciding what constitutes valid port.

I’m on sale!

בקטגוריות: Uncategorized

30 Jan 2009

שיר של חורף

בקטגוריות: Uncategorized

23 Jan 2009
“למה אתה שומע רק מוזיקה דכאונית?”, היא שאלה. “איך זה לא עושה לך רע?”

רציתי להתווכח איתה, אבל על הנקודה הראשונה קצת היה לי קשה. באמת שמעתי הרבה מוזיקה דכאונית אז, אם כי לא רק. על הסמית’ס והלאונרד כהן, הניק קייב והלו ריד, לא ממש יכולתי להתווכח. היא התעקשה גם על הקינג קרימזון ורוב הדיוויד בואי. על הביטלס והג’תרו טאל היא וויתרה לי. לפחות זה.

על נקודה השניה כבר יכולתי לגייס יותר טיעונים. לא. זה לא עושה לי רע. להפך. וזה לא כי כל-כך טוב לי בחיים, אם כי זו היתה תקופה די טובה. זה לא שהייתי צריך קצת מוזיקת דכאונות כדי לגוון מהפרפרים וחדי-הקרן שקיפצצו להם סביבי. היו תסכולים והיו כעסים והיו דכאונות. אבל הם היו התסכולים והכעסים והדכאונות שלי, היום-יומיים והמוכרים, שליוו אותי והקיפו אותי כל הזמן. ואם הייתי שם אוזניות, או נכנס לאוטו, הייתי יכול לשמוע את הניהיליזם המדוד של לאונרד כהן או את המלודרמה האפלולית של ניק קייב, או אפילו חוסר הבטחון הכל-כך מוכר ומובן של מוריסי, ולהכנס לזמן קצר לתוך עולם אחר. עולם אפל, עולם מדכא, עולם מבעס, אבל לא העולם שלי. העולם שלהם. ובניגוד לצרות שלי – ובניגוד להשפעה של ספר טוב, למשל – הדכאון נמשך רק ארבע דקות ושלושים ותשע שניות, ונגמר. וכשהוא נגמר יש לך הקלה, ותחושה של closure, ויש לך קתרזיס. וזה מה שהייתי צריך להגיד לה, אני מניח, לפני כל-כך הרבה שנים. ששירים לא באים לעשות לי נעים באוזן, ואפילו לא לעשות לי נעים בלב. אבל משיר טוב אני יוצא כשאני – האני שחושב, שמסתכל כל הזמן מלמעלה על האני שנושם ושומע ומרגיש – מחייך חיוך קטן ואומר לעצמו בסיפוק, “אה. זה היה שיר טוב. הוא עשה את שלו”.

Mass Storage for the Masses

בקטגוריות: Uncategorized

22 Jan 2009

I find myself, somewhat surprisingly, in possession of six (6) little microSD memory chips, each one containing amicrosdbout 2GB of storage. They are tiny – about the size of a fingernail – and very precious to me. I intend to send them  forth into the world to find new sources of music and return to me, sated and full, to discharge their harmonious cargo into my hands.

But until that happens, I simply plan on loading them with MP3s from my collection and having different chips carry different music – one chip with fast-moving bicycling music. One with gloomy winter music. One with Beatles. You know how it works.

microsd_caseMy problem here, as is often the case, is one of logistics. These chips should ideally travel with me whereever I go, whether in a bag, a pouch or (if necessity demands) inserted into a bodily orifice for safekeeping. For that, I need them encased in something that is both protective and usable, suitable for both storage and retrieval. Right now I’ve got all five that aren’t in use in the little plastic snap-case they came in, pictured on left. This isn’t sustainable, though. The case keeps opening and sending its precious cargo hurtling through the dark recesses of my bag. Any other solutions I can think of make it much too difficult to open and pick music-chips.

So help me, gentle readers! How can I best convey my music around with me?

A haiku, of a sort

בקטגוריות: Uncategorized

8 Jan 2009

Fiction on the bus
Non-fiction is for bathrooms
Where else do I read?

פעם היה לי לייבג'ורנל. עכשיו הוא כאן, מגובה.

פוסטים