יש לי חבר עם העדפה מוזיקלית שלא בהכרח נגזרת מסגנון הלהקה או ההשפעות המוזיקליות שלה. לא, הוא אוהב אלבומים ראשונים של להקות צעירות. בעיקר ישראליות. ואני מבין מאיפה זה בא. יש באלבומים הראשונים, מצד אחד, חספוס שהופך אותם למאד אישיים וישירים. ומצד שני, הם מכילים בהרבה מקרים תוצרים של שנים. אלבום שני לרוב מופק תחת לחץ, עם חברות התקליטים שיושבות להם על הראש כדי לרכב על ההצלחה של התקליט הראשון. השירים שבראשון לרוב התבשלו שנים עד שהאלבום כולו הבשיל. התקליט הראשון גם יכיל שירים שלא בהכרח נכתבו כי צריך לכתוב שירים, אלא מתוך צורך, או דחף, או כאב, או כל שאר הזרזים ליצירה.
אפשר לראות את זה בהרבה להקות – מוניקה סקס עם “פצעים ונשיקות” המצוין, האינטנסיבי, ששני המשכיו היו חביבים, אבל חסרי הדחף הנרגש של הראשון. שלומי שבן, עם כל הציניות, בהחלט מעביר הרבה רגש בדיסק הראשון שלו. “שכול וכשלון”, השני של הבילויים, הוא אלבום מצוין מבחינה מוזיקלית, מבחינת הטקסטים ומבחינות רבות אחרות, אבל הראשון שלהם עדיין מכיל יותר עצמה רגשית. זו, בעצם, התכונה המאפיינת אלבומים ראשונים מצוינים, שגם אני וגם אותו חבר מחפשים – לאו דווקא האיכויות המוזיקליות, שדווקא יכולות להשתפר משמעותית עם הזמן, אלא החיבור הרגשי הישיר שאתה מרגיש.
יש יוצאי דופן, כמובן, וכאן אני דווקא אביא דוגמאות בלעז. האפגן וויגז הוציאו ב-1993 את תקליטם השלישי,”ג’נטלמן”, שפורס לפניך את המעיים של גרג דולי בצורה ישירה וכואבת. ב-“Dusk”, מאט ג’ונסון מסכם יותר מעשור של פעילות, תחת השם The The וגם בלי, עם תקליט אישי שמתמצת הרבה מהתימות האישיות שלו לתוך יצירת מופת.
ועדיין, יש לתקליטים ראשונים וראשוניים איכויות שמאפשרות לי לסלוח להרבה פאשלות אמנותיות וטכניות אחרות. כי בסופו של דבר המטרה של המוזיקה היא לגרום לי תגובה רגשית, ואת זה אפשר לעשות גם כשאתה מפשל, וגם כשאתה מזייף, וגם כשאתה עדיין לא סגור על עצמך. כי בינינו, גם אני לא.