קניתי לי תיק היום, לטיול. צ’ימידן פשוט, כחלחל.

“תקנה טרולי”, אמרו לי. “זה בכל מקרה ישב באוטו כל הטיול. למה לא לקנות מזוודה נורמלית?”.

לך תסביר להם שאתה מעדיף צ’ימידן. תיק רך וחסר צורה. לך תסביר את ההעדפה האסטתית של הגוש לעומת הקוביה, האמבה לעומת הגביש. אם הייתי מעשן, אני בטוח שהייתי מעדיף סיגריות בקופסה רכה, מעיכה.

אני חושב שזה נובע משדה האנטרופיה שמקיף אותי. נעליים נקרעות תוך שנה. בגדים נהיים דהויים. ספרים נקרעים. רהיטים נשברים. אף פעם לא הצטיינתי בלשמור על חפצים. אני לא נקשר אליהם ואני לא עושה להם טוב. ואם כבר דברים נהרסים, מתקלקלים, לא עדיף מראש ללכת על משהו חסר צורה? אם הנעל בכל מקרה תקרע, למה ללכת עם נעליים אלגנטיות? אם הגילוח בכל מקרה נעלם תוך יומיים, לא עדיף ללכת עם זקן?

מאמץ, מאמץ. יותר מדי מאמץ. היקום נע במסלולו האנטרופי הבלתי נמנע והכי קל פשוט לזרום איתו. הזרקת סדר לחיים דורשת מאמץ גדל והולך. והכל היה טוב אם זה לא היה כל-כך שווה את המאמץ הזה.