המשרד שלי ממוקם שלוש קומות מעל סניף תל-אביב של ביטוח לאומי. כל יום אנחנו עומדים בלובי, מחכים למעלית שתיקח אותנו לקומה התשיעית. אפשר לזהות בקלות את המחכים לעלות לקומה השישית– הגב הכפוף, מקל ההליכה, הבעת התשישות והבלבול. עוד מעט ראש השנה, ושוב המעלית תתמלא באנשים זקנים, אנשים חולים, אנשים נכים, כולם מחזיקים ביד מכתב שקיבלו מביטוח לאומי שמזמין אותם לשם. הם יבואו, לא בטוחים למה, לא יודעים לאיזו גזירה לצפות. ושוב הם יחזרו הביתה לאט, עם הליכונים, או קביים, או פיליפינים, וצמד בקבוקי יין ושמן זית מיותר שביטוח לאומי הרגיש צורך לגרור אותם עד לכאן כדי לתת להם במקום לשלוח בדואר.

***

ברחוב הנצח ברמת השרון ישנו סניף גדול של קופת חולים. על המדרגות אנשים עוברים כל היום. עולים ויורדים, להבדק, לקבל תרופות. כל פעם שהם עוברים במדרגות הם מסתכלים בחשש צפונה. הם יודעים שכל ביקור בקופת חולים מעיד על ההזדקנות המזדחלת, ויום אחד הם יעברו גם את הגדר לבניין הבא ברחוב הנצח.

צפונית לקופת חולים עומד לו בניין חדש ומבריק, “הבית ברמת השרון” שמו. דיור מוגן לבני הגיל השלישי.  הדיירים הם בעיקר יוצאי רמת השרון: אנשי קבע שמוחם התקבע במלחמת השחרור ונשותיהם שהמשיכו את מפגשי הקלפים הקבועים בחדר האוכל של הבית. בסופי שבוע הלובי מכיל משפחות ונכדים, אבל באמצע השבוע הוא נטוש ושקט. רק דיירי הבית חולפים לאט לאט, מתקשים בירידה במדרגות, נאחזים בקירות לשיווי משקל ומסתכלים בחשש הצידה, יודעים שגם תורם יגיע לעבור לאגף הצפוני.

האגף הצפוני של הבית ברמת השרון הוא המחלקה הסיעודית, לדיירי הבית שכבר לא יכולים להתנהל ולהתקיים בעצמם. לא עוד הרצאות על פרשת השבוע, שירה בציבור בליווי אקורדיון והצגות ביידיש, לא בשבילם. להם נותר רק לשכב במיטה ולצפות החוצה מהחלון הצפוני ולחכות.

צפונית לבית, ברחוב הנצח ברמת השרון, עומד (שוכב?) בית הקברות הישן של רמת השרון, שם נטמנו פרנסי העיר בין 1929 לשנות ה-60. כאן לאף אחד אין דאגות.

***

מחוץ לבניין ביטוח לאומי עומד לו זוג מבוגר ומחכה לרמזור הירוק. היא לבושה בלבוש מסורתי – שמלה ארוכה, כובע מכסה את שיער ראשה, צבעים כהים, פנים כהות ועייפות, ידועות סבל. שלוב בזרועה גבר בגילה, זקן לבן על פנים שחומות, לבוש מכנסיים קצרים וחולצה טריקו דהויה עליה אפשר עוד להבחין בכיתוב “Shut the fuck up”. ואתה תוהה.