מוצאי שבת. פאב תל-אביבי. רועש. אין עשן.

המוזיקה היא קייזר צ’יפס. פיקסיז. דיוויד בואי. מוזיקה טובה.

כשאני רוקד, אני מפגע ציבורי. חצי מהזמן, העיניים שלי עצומות. אני לא שם לב מה קורה סביבי.

אני נתקל במישהו. עוצר. הוא מסתובב אלי. מסתכל עלי.

“קוראים לך אבנר?”

חיוך מבולבל, מטושטש. “כן”. 

צועק. “אז למה אתה לא מאשר אותי בפייסבוק?!?”